רש"י על שבועות ל׳

1 מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים - דכתיב ויקרא ה והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים:

2 קרובים - פסולין לעדות בסנהדרין דף כז: ילפינן לה והי נינהו התם מפרש:

3 ולא בפסולין - כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר שמות כג אל תשת עד חמס:

4 אלא בראוין להעיד - בגמרא מפרש למעוטי מאי:

5 בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד - אם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות:

6 ומפי אחרים - כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב"ד דכתיב ויקרא ה אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג"ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב"ד:

7 חייבין - קרבן עולה ויורד:

8 על זדון השבועה - שהרי לא נאמר בה ונעלם:

9 ועל שגגתה עם זדון העדות - שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן:

10 ואין חייבין על שגגתה - אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר:

11 גמ' מנהני מילי - דנשים פסולות לעדות:

12 בעדים הכתוב מדבר - דבעדים משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו:

13 בעדים הכתוב מדבר - ללמדך שאין עדות בנשים:

14 ואם נפשך לומר - ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך ג"ש מפורשת שהכתוב מדבר בעדים:

15 ונאמר להלן שני - על פי שני עדים:

16 מה אם נפשך לומר - מה היה לו להשיב על דרך הראשונה:

17 וכי תימא - בתובע ונתבע משתעי קרא ואפי' הן תובעים רבים או נתבעים רבים בדין אחד כל התובעים קרי להו קרא חד וכל הנתבעים קרי להו קרא חד:

18 מצוה בבעלי דינים שיעמדו - בעמידה דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב דברים י״ט:י״ז:

19 שלא יהא אחד עומד ואחד יושב - שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו:

20 הוי דן את חבירך לכף זכות - ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה:

21 השתדל לדונו יפה - לקמן מפרש לה למישרי בתיגריה אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך:

22 למאי שלח לי - הא מילתא:

23 לחנופי ליה - שמא להחניפו בתמיה:

24 למישרא בתיגריה - כדפרישית אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה:

25 אי נמי לשודא דדייני - יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות דף פה: ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא שמות ט״ו:ד׳:

26 מחלוקת - ר' יהודה וחכמים:

27 דביתהו דרב הונא - משמת רב הונא:

28 אפרח עלי בר אווזא - ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי:

29 דיינים - ס"א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר:

30 הדיינין בישיבה - והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים:

31 ומשני דיתיב וכו' - כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל:

32 בטש - בעט:

33 דלא מיפייס מינאי - לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי:

34 לא ליקדום וליתיב - לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק:

35 דמיחזי כמאן דמסדר ליה - טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן:

36 קבע עידניה - שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד:

37 שאין דרכו ליטול - אם היה שלו:

38 הרי זה לא יטול - אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ב"מ דף ל.:

39 אבל באיסורא - כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה':

40 האי עשה - ועמדו:

41 והאי עשה - את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים ב"ק דף מא::

42 לא יעשה סניגרון לדבריו - אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו:

43 שלא ישב תלמיד בור לפניו - לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו:

44 שלא יצטרף עמו - ואע"פ שהעדות אמת:

45 מדבר שקר - שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד:

46 שהוא מרומה - שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת: